שחור לבן

צילום: אריאל פז

עיניים נפקחות. נעצמות. נפקחות. עיניים מתפכחות. עיניים קטנות בארץ גדולה, סופרות את העתיד במספרים דמיוניים, בקלפי משחק וחתיכות של מסטיק. לרגע הוא ילד ולרגע הוא מבוגר, לרגע הוא זר ולרגע הוא שלי, הוא פה אבל הוא שם, יחד איתי, בלעדיי. ילד עוצם עיניים וסופר את העתיד בצבעים בוהקים. ילד פוקח עיניים בעולם שחור לבן.

רעש

צילום: אריאל פז

רעש. רעש. רעש. אור. יום. אור יום גווע. עוד לא, עוד מעט. עוד מעט יגווע, ויהיה חושך. חייבים להישאר בתנועה. אנשים מסביב, נעים. עוצרת לרגע. חייבים להישאר בתנועה. שלא נישאר בחושך, שלא נישאר בחוץ. שנמשיך ללכת, וימשיך להיות אור, וימשיך להיות רעש. עוצרת. מחזיקה את הרגע ביד, כמו בלון גדול על חוט. ומשחררת. רעש. חייבים להישאר בתנועה.

אפשרות

צילום: אריאל פז

ספינה היא אפשרות. בחירה. נתיב. אחרי שבחרת, אי אפשר להתחרט. זה או להמשיך קדימה, או לקפוץ לים. הים הוא גם אפשרות. גם בחירה. ויש את הרגע הזה, בשנייה שהספינה יוצאת מהמעגן, רגע קטן שאתה רוצה לצאת. אתה רוצה לקרוא תעצרו הכל. תורידו אותי. אני לא רוצה. תמשיכו בלעדיי. אבל הספינה מפליגה, הבחירה נבחרה והאפשרות מתאפשרת. אוויר הים הרטוב מושך לך בשערות, ואתה שוכח את המחשבות על בריחה. האופק נפרש לפניך, והאפשרות מתגלגלת בפניך, פרושה כמו הים, כמו שטיח נקי שמחכה שיצעדו עליו.

קו ישר

צילום: אריאל פז

ממקום למקום בקו ישר, אני פורם את התפרים ומחבר מחדש. מלחים בחוטים של ברזל, חזק חזק, בקו ישר, שלא יפרם שוב. חיוכים למצלמה מאחורי עיניים כואבות וזרועות צרובות שמש. תחנה מרכזית, מתוכה יוצאים רק קווים ישרים, ממקום אחד למקום אחר. וממקום אחר, שוב בחזרה למקום אחד. פורם ומחבר מחדש.

המתנה

צילום: אריאל פז

תחנת דלק Shell. הסמל הצהוב עומד דומם. אין טיפת רוח, אפילו לא בריזה קלה.

חם מאוד. העונה: קיץ.

החצאית המשובצת נואשת להרגיש קצת רוח מתנופפת בה, אך אין אף תקווה למשב. אין מכונית באופק. היא הולכת הלוך ושוב, מקיפה את השלט שאינו זע, וחוזרת שוב לשפת הכביש, או בעצם, הכמעט-כביש. לא מאוד שקט ולא מאוד רועש. מן רחש מרוחק מונע מהדממה לעמוד, כמו האוויר החונק. אולי היום הוא יבוא.

זרה

צילום: אריאל פז

היא הולכת בין אנשים שאינם אנשים. או אולי דווקא האנשים הם אנשים, אבל היא לא אישה. כך או כך, נדמה לה שהיא הלכה לאיבוד. העולם חותך סביבה, חותך אותה. דווקא הרעש לא מפריע לה. זה משהו באוויר. משהו לא מוכר. אולי מלחמה. כן, אולי זאת הייתה מלחמה. היא לא יודעת מי נגד מי, או מתי, או איפה, אבל מלחמה. כמה יכולה כבר לדעת מישהי שלא בטוחה אם היא אישה או לא? אולי היא לא אישה, אולי היא אנשים. אולי היא כל השוק הזה, וכל המדינה הזאת, וכל העולם הזה. ואולי יש בה מלחמה, ואולי אין בה מלחמה. אבל העולם זר לה. והיא זרה לעולם.

קסם

צילום: אריאל פז

אני אוהב כשהן הולכות. לראות אותן מאחור. חצאית נקודות מתנפנפת בשמש. לאן היא הולכת? אני יכול ללכת אחריה. היא נראית כאילו היא יודעת לאן היא הולכת. היא בהחלט הולכת. בבירור. בהחלט. במודע. בנחישות, אפילו. אני עוקב בצעדים רועדים. רגל אחרי רגל, מנסה לא לעשות רעש. רק שלא תסתובב. חצאית הנקודות מהלכת עליי קסם, ואני יודע שהיא תביא אותי למקום בטוח. אולי מוצל גם, כי בחיי, יש כאן המון שמש. היא מבריקה את השיער שלה, ושוזרת בו ניצוצות. ואולי נלך לים. ואולי נלך למקום מסתור סודי. ואולי נלך עד שניפול מקצה הארץ המוזרה הזאת. ואולי היא תמשיך ללכת, לאן שהיא לא הולכת לה בנחישות כזאת. ואני אשאר כאן. ואצלם את התמונה. ואצלם את הקסם.