צילום: אריאל פז
אני אוהב כשהן הולכות. לראות אותן מאחור. חצאית נקודות מתנפנפת בשמש. לאן היא הולכת? אני יכול ללכת אחריה. היא נראית כאילו היא יודעת לאן היא הולכת. היא בהחלט הולכת. בבירור. בהחלט. במודע. בנחישות, אפילו. אני עוקב בצעדים רועדים. רגל אחרי רגל, מנסה לא לעשות רעש. רק שלא תסתובב. חצאית הנקודות מהלכת עליי קסם, ואני יודע שהיא תביא אותי למקום בטוח. אולי מוצל גם, כי בחיי, יש כאן המון שמש. היא מבריקה את השיער שלה, ושוזרת בו ניצוצות. ואולי נלך לים. ואולי נלך למקום מסתור סודי. ואולי נלך עד שניפול מקצה הארץ המוזרה הזאת. ואולי היא תמשיך ללכת, לאן שהיא לא הולכת לה בנחישות כזאת. ואני אשאר כאן. ואצלם את התמונה. ואצלם את הקסם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה