חלקת האינטרנט הקטנה שלי תעסוק בזיכרון ובתיעוד, בעיקר באמצעות צילום (מה, הכותרת הסגירה אותי?).
מן הראוי להתחיל ולומר שאני לא צלמת, ואין לי עניין בצילום כשלעצמו. אני מנסה לחקור, בדרך משונה משל עצמי, איך אפשר ליצור ולפרק זיכרונות. לנסות להשתמש בטבע החמקמק שלהם, ולקרוא אותם בדרכים שונות.
העניין (או שמא אובססיה?) בנושא התחיל בעקבות מחלת האלצהיימר של סבתא שלי. המחלה האיומה הזאת, שוטפת, כמו גל גדול ונורא, את האדם שבאדם. היא מוחקת, לאט אך בשיטיות (ותודה לאל על התרופות המעכבות), את הזיכרונות שלנו, תחילה קטנים, ואז גדולים יותר וגדולים יותר. היא מונעת מאיתנו לייצר זיכרונות חדשים. היא מעלימה את החולים בה.
בעיני, אין דבר מפחיד מזה.
ואז התחלתי לחשוב על אבדן הזיכרון בעידן שבו אנו חיים. עידן בו אנו מתעדים את עצמנו כל הזמן (היי פייסבוק). אנחנו יכולים לתעד כל מחשבה שעוברת לנו בראש על גבי האינטרנט, על גבי דיסק קשיח, על גבי כרטיס זיכרון של מצלמה.
יש לנו את הפוטנציאל לא לשכוח כלום, אף פעם.
ונחזור שנייה למחשבות פחות פרנואידיות: אמא שלי שיפצה את הדירה שלה לפני כשנה. במהלך פינוי הדירה, מצאתי בחדר השינה הישן שלי קופסת נעליים, ובתוכה שקית חומה מלאה בתמונות שחור-לבן. חקירה זריזה חשפה שמדובר בתמונות שצילם סבא רבה שלי, ריכרד וגנר, בביקורו בארץ בשנת 1952.
סבא וגנר היה חובב צילום, ולמרות שהיה ציוני מאוד, מעולם לא עלה ארצה, ובחר להישאר בשוויץ גם לאחר המלחמה. סבתא שלי לעומת זאת, עלתה ארצה עם קבוצה של "השומר הצעיר". סבא וגנר היה בא לבקר לעיתים תכופות, לפחות פעם בשנה. בביקור מ-1952 הוא היה כמעט בכל הארץ. ביקר את הקרובים מרחוב ארנון בתל אביב, את הבת רות (סבתא שלי) בקיבוץ דליה, וכמו כן בעכו, נוף ים, ירושלים, חיפה, וכנראה עוד מקומות שלא הצלחתי לזהות מהתצלומים.
לאחר גילוי התמונות, הגעתי לבית סבתי בקיבוץ נחשונים, ועברנו יחד על התמונות. סקרן אותי לדעת מה היא זוכרת. חלק מהמקומות היא זיהתה, חלק בכלל לא. מאחורי חלק מהתמונות היה כיתוב בגרמנית, אותו היא הצליחה לפענח עבורי. לפעמים הכתוב שפך אור על התמונה, ולפעמים בכלל לא.
התמונות הפליאו אותי. סבא וגנר צילם בעיקר אנשים שהוא לא מכיר. סבתא הסבירה שהיה לו "טריק": למי שצפה בו מצלם היה נדמה שהוא מצלם לכיוון אחד, בעוד המצלמה למעשה פנתה לכיוון אחר. כך הצליח לצלם בדיוק וברגישות אנשים שאינו מכיר, ולשמר אמת שמופיעה על פניו של אדם שחושב שאיש לא מסתכל בו.
מה בעצם לי ולכל מה? לחיים שלי פה, תל אביב 2012, חיים של עוד סטודנטית שלומדת מקצוע לא רווחי בעליל, ומנסה לשמור את הראש מעל המים? אני בכלל לא הכרתי את סבא וגנר. רק בסיפורים.
ובכל זאת, משהו בסיפור של האיש הקטן הזה (ותמונות מוכיחות שאכן מדובר באיש קטן), ובנסיעות שלו הלוך חזור, ישראל-באזל, הרגיש לי קרוב להפליא אליי.
ואולי בגלל זה החלטתי לצאת לצלם, או ליתר דיוק, להצטלם.
חזרה לבאזל
את הסיפור שלי, אספר בתצלומים. כל תצלום שלי, מתכתב עם תמונה של סבא וגנר, מאותו ביקור בישראל, ב-1952. המסע שלי הוא מסע קטן מאוד, ודאי לא משתווה למרחק העצום שבין ישראל לשוויץ. אפילו לא משתווה למרחקים הלא-כל-כך גדולים שגמע סבא וגנר בביקורו בארץ. ובכל זאת, זה המסע שלי.
בכל פוסט, יופיע תצלום של סבא וגנר, בצירוף התצלום שלי, וסיפור. הסיפור שהיה או לא היה מאחורי התמונה שצילם סבא וגנר. ואולי הסיפור הזה קיים ולא קיים גם בתמונות שלי.
עד אז,
Auf Wiedersehen.
